<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף מא:</h2>
השיב ר' אביגדור כהן, כל אדם שגומר בלבו דבר, כל זמן שאינו מוציא בשפתיו אינו כלום להיתפס, לא משום נדר ולא משום שבועה, ואפילו לענין קדשים ותרומה צריך שיגמור בלבו לשום הקדש ולשם תרומה, דהיינו שגמר בלבו שחשב שיהא הקדש או תרומה, אבל אם לא חשב שיהא הקדש בגמר לבו אינו כלום, עד שיוציא בשפתיו. וכן מצאתי שהשיב ר' ישועה על מה ששאלו לו, מי שגמר דבר בלבו אם הוא כנודר או לאיו, ובאיזה ענין גומר, ואם יהרהר דברים שאינם הגונים והוא מצטער ואינו מתכוין להם אלא שנראים ממש כדוחקים אותו, אם אדם נתפס על אותו עון. השיב כך דעתי נוטה, כל דבר שלא חייבה התורה לפרוש ממנו ואדם יהרהר עליו אולי טוב לפרוש ממנו, ואחר כן נותן לבו לגמרי לפרוש ממנו ולהחמיר עליו, כגון זה נקרא גומר בלבו להיות כמו איסר עליו, ואעפ"י שגמר בלבו כל זמן שלא הוציא בפיו אם עבר עליו אינו חייב לא מלקות ולא קרבן. וכן אמר רבא, דברים שבלב אינם דברים, בין לקולא בין לחומרא. ועל הרהורי עבירה הבאין לאדם בעל כרחו אינו נענש עליהן וכבר עליהן נאמר, וירא און ולא יתבונן, אך המתכוין ומהרהר אעפ"י שלא הוציא בשפתיו, יש עונש בדבר ובזמן שבית המקדש קיים היה מביא עליהן עולת נדבה ועכשיו מי מכפר עליהן רוח נשברה.
<h2>דף מט:</h2>
השיב ר' אביגדור כהן, כל אדם שגומר בלבו דבר, כל זמן שאינו מוציא בשפתיו אינו כלום להיתפס, לא משום נדר ולא משום שבועה, ואפילו לענין קדשים ותרומה צריך שיגמור בלבו לשום הקדש ולשם תרומה, דהיינו שגמר בלבו שחשב שיהא הקדש או תרומה, אבל אם לא חשב שיהא הקדש בגמר לבו אינו כלום, עד שיוציא בשפתיו. וכן מצאתי שהשיב ר' ישועה על מה ששאלו לו, מי שגמר דבר בלבו אם הוא כנודר או לאיו, ובאיזה ענין גומר, ואם יהרהר דברים שאינם הגונים והוא מצטער ואינו מתכוין להם אלא שנראים ממש כדוחקים אותו, אם אדם נתפס על אותו עון. השיב כך דעתי נוטה, כל דבר שלא חייבה התורה לפרוש ממנו ואדם יהרהר עליו אולי טוב לפרוש ממנו, ואחר כן נותן לבו לגמרי לפרוש ממנו ולהחמיר עליו, כגון זה נקרא גומר בלבו להיות כמו איסר עליו, ואעפ"י שגמר בלבו כל זמן שלא הוציא בפיו אם עבר עליו אינו חייב לא מלקות ולא קרבן. וכן אמר רבא, דברים שבלב אינם דברים, בין לקולא בין לחומרא. ועל הרהורי עבירה הבאין לאדם בעל כרחו אינו נענש עליהן וכבר עליהן נאמר, וירא און ולא יתבונן, אך המתכוין ומהרהר אעפ"י שלא הוציא בשפתיו, יש עונש בדבר ובזמן שבית המקדש קיים היה מביא עליהן עולת נדבה ועכשיו מי מכפר עליהן רוח נשברה.
